מסלול גלי הקול נקלט באוזן החיצונית, ראשית באפרכסת, ולאחר מכן הם מועברים דרך תעלת השמיעה אל האוזן התיכונה. באוזן התיכונה קיימים עור התוף, חלל התוף ושלוש עצמות השמע. הם משמשים כמערכת הגברה פנימית לגלי הקול, אותם הם מעבירים לאוזן הפנימית. שם, גלי הקול נעים כגלים בתוך הנוזל הפנימי ומגיעים, לפי התדירות שלהם, לאזורים שונים בתוך השבלול. תנועת הנוזל מגרה את תאי השערות אשר נמצאים לאורך השבלול. כתוצאה מכך נוצרים פוטנציאלים חשמליים המועברים דרך סיבי עצב השמע למרכזי השמיעה במוח.

​

סוגי ליקויי שמיעה

ליקוי שמיעה הולכתי נגרם כתוצאה מבעיה שמקורה באחד ממרכיבי האוזן החיצונית או האוזן התיכונה. כתוצאה מכך נפגמת ההולכה התקינה של גלי הקול אל האוזן הפנימית. דוגמאות לכך הן התפתחות לא תקינה של תעלת השמיעה או עצמות השמע, או זיהומים חוזרים ונשנים באוזן התיכונה. בדרך כלל, ליקוי שמיעה הולכתי ניתן לתיקון באמצעים רפואיים בעזרת תרופות או כירורגיה.

ליקוי שמיעה עצבי נגרם כתוצאה מבעיה בשבלול או בעצב השמיעה. השבלול מתרגם את הוויברציות של גלי הקול לפוטנציאלים חשמליים עצביים, ועצב השמיעה מעביר את המסרים החשמליים למרכז השמיעה שבמוח. ככלל, לא ניתן לתקן ליקויי שמיעה עצביים. במקרים מסוימים ניתן להתערב בעזרת תרופות או כירורגיה לפני שנזק תמידי ייגרם. בין המקרים הללו: זיהומים באוזן הפנימית, מחלות אוטואימוניות, בריחת הנוזל הפנימי ותסמונת מנייר (הצטברות של הנוזל הפנימי).

ליקוי שמיעה מעורב נגרם כתוצאה משילוב של ליקוי שמיעה הולכתי וליקוי שמיעה עצבי.

​

סיבות לליקוי שמיעה

ליקוי שמיעה מולד ברוב הגדול של המקרים הוא עצבי ואינו משתפר עם הזמן. כשליש מהמקרים הם על רקע תורשתי (גנטי). מתוכם, כ־70% מועברים בתורשה רצסיבית, כלומר שני ההורים צריכים להיות נשאים או חולים במחלה כדי שלילד יהיה ביטוי של לקות שמיעה. ברוב המקרים ההורים נשאים ללא ביטוי של ליקוי שמיעה ורק שילוב של גן פגום מכל אחד מהם יגרום לליקוי. כיום חלק מהגנים הפגומים ניתן לזיהוי בבדיקות גנטיות. ישנה חשיבות גבוהה לזיהוי מוקדם של ליקוי שמיעה, במיוחד במשפחות עם רקע גנטי לכך. בחלק מהמקרים ליקוי השמיעה מופיע כחלק מתסמונת. כ־30% מהמקרים מועברים בתורשה דומיננטית, כלומר מספיק גן פגום מאחד ההורים כדי שהילד יבטא ליקוי שמיעה.

בשני שלישים מהמקרים, ליקוי השמיעה נובע מסיבות שאינן תורשתיות, למשל זיהומים תוך רחמיים (כגון CMV, הרפס, אדמת), פגות, תרופות שנלקחו על ידי האם בהריון, צהבת של היילוד או תרופות אוטוטוקסיות שניתנו ליילוד.

ליקוי שמיעה נרכש הוא השכיח ביותר בילדים. ברוב המקרים מדובר בליקוי הולכתי שנובע ממחלה באוזן תיכונה, שלרוב הפיך. כאשר מדובר בליקוי עצבי נרכש, בדרך כלל אין שיפור אלא החמרה עם הזמן.

הסיבות לליקוי שמיעה נרכש כוללות דלקות אוזן תיכונה, נוזלים באוזניים, דלקת אוזן תיכונה כרונית, טראומה לראש או לאוזן (לרוב עצבי ואינו הפיך), חשיפה לרעש (עצבי ולא הפיך), וכן מחלות ויראליות הפוגעות באוזן הפנימית.

​

בדיקות שמיעה

בדיקת קולנים היא בדיקה בסיסית שהרופא יכול לבצע במשרדו. היא נותנת מידע ראשוני מאוד אך מוגבלת בילדים.

בדיקת שמיעה התנהגותית היא הבדיקה הנפוצה ביותר בשימוש היומיומי. בדיקות אלו דורשות שיתוף פעולה מצד הילד ומבוצעות בחדר אטום. בעזרת מכשיר הנקרא אודיומטר ניתנים צלילים, רעשים וקולות דיבור בתדירויות שונות (125Hz עד 8000Hz) ובעוצמות שונות הנמדדות בדציבלים (dB). סוג הבדיקה מותאם לגיל הילד. בילדים צעירים מתבססים על תגובות הילד, כמו הפניית ראש ומבט, ובגילאים בוגרים יותר משתמשים בהתניות, למשל הכנסת קובייה לקופסה לאחר שמיעת צליל. מבדיקת שמיעה זו ניתן לקבל מידע רב כמו סף שמיעה לדיבור, הולכת אוויר והולכת עצם בכל אוזן ועוד.

​

טימפנומטריה היא בדיקה שבודקת את הלחץ באוזן התיכונה ואת גמישות התנועה של עור התוף ועצמות השמע. הבדיקה אינה בודקת שמיעה, אלא נלווית לבדיקת שמיעה ומשלימה את המידע.

​

OAE – בדיקת הדים כוכלאריים היא בדיקה פשוטה יחסית שאינה דורשת שיתוף פעולה ואינה מצריכה שימוש בהרדמה. המכשיר משמיע צליל בעוצמות ותדרים שונים וקולט את ההדים של האוזן כתגובה לגירוי הקולי. משתמשים בה בעיקר לסינון שמיעתי של ילודים. כאשר יש ליקוי שמיעה מעל 30dB ההדים נעלמים ולכן הבדיקה אינה טובה לכימות דרגת הליקוי.

​

BERA היא בדיקה שבודקת את הפעילות החשמלית של עצב השמע וגזע המוח בתגובה לגירוי שמיעתי. לצורך הבדיקה הילד עובר הרדמה קלה, מחברים לראשו אלקטרודות ושמים אזניות על אוזניו. צליל שנשמע כ"קליק" מועבר בכל אזנייה בנפרד, ופעילות המוח נרשמת. התוצאות מעובדות על ידי מחשב. הבדיקה מאפשרת קבלת סף שמיעה בתדרים ייחודיים והיא אמינה מאוד.